Den - Tokyo

נתחיל מהסוף? הארוחה בדן היתה הטובה בטיול הזה וגם בכל ביקורי ביפן. זו היתה גם בלי ספק אחת הארוחת המיוחדות והמהנות בחיי. 

Den לא נופלת לשום קטגוריה בצורה נוחה. המטבח יפני, אבל לגמרי לא מסורתי. סגנון ההגשה מזכיר קייסקי (kaiseki) בעונתיות, גודל וקצב המנות, אבל האוכל חריג מאד לז׳אנר.
למרות שהיא מעוטרת בשני כוכבי מישלן, היא חסרת כבדות וטקסיות. השף זאיו סאן רומס בהומוריסטיות מאכלי רחוב יפנים לצד מנות מסורתיות, ומגיש צלחות מרתקות, אחת אחת, תוך דיאלוג חברותי עם האורחים.


הגעתי אליה עם משלחת האוכל של המטייל הרעב, קבוצה של שפים, מסעדנים וחובבי אוכל סקרנים שכבר טעמו את כל מה שאפשר לדמיין. היו שם לא מעט נציגים מדובאי, פריז ושווצריה, עולם קולינרי מגוון שהתנקז לישיבה סביב שולחן אבירים ארוך, ואף אחד עליו לא דמיין לאיזו חוויה רב חושית נסחף בקרוב. 

יריית הפתיחה היתה פרפרזה על מונאקה, עוגיית אזוקי מסורתית שהגיעה ארוזה כמו מחנות ממתקים בקיוטו. כמו שתראו בהמשך, עיטוף האוכל ודרך הגשתו הם חלק מהסיפור במנות רבות של השף. 


במקום ממרח השעועית המתוק, בתוך דיסקיות הבצק הדקיקות הונח כבד אווז עם קוביות של Iburi Gakko, דייקון מוחמץ ומעושן ממחוז אקיטה. הכבד היה חמאה ממש, וקוביות הדייקון איזנו כל ביס עם קראנץ׳ חמצמץ. בום. 


ביחד עם ביס הפתיחה שתינו שמפניה עדינה, והחל מאותו רגע זכינו לפיירינג של מגוון של סוגי סאקה שהתחלף בין כל שתי מנות.


המנה הבאה הזכירה את תקופת האבן, גולגולת צב ושריון כמכסה על קערית חרס.


בתוכה חיכה מרק צח ועז טעם.


היו בו גם פיסות לפת רכות-רכות שספגו את כל הטעמים אליהם. עונג.


סאקה חדש נמזג, וממשיכים.


ההגשה הבאה הובילה לפרצי צחוק ושליפת טלפונים.
הפנים של כל אחד מאיתנו הוטבעו על קרטון אריזת טייקאווי כמו של KFC.


היפנים משוגעים על רשתות אמריקאיות, ובנוסף למקדונלדס שלא זר בנוף הישראלי, סטארבקס ו-KFC קיבעו את עצמן כרשתות פופולריות בכל המדינה. בתוך הקופסא, בין עלי סתיו וחציר, חיכה עוף מטוגן בסגנון קנטקי פרייד צ׳יקן, וכל קשר בניהם מסתיים כאן.
הוא היה נהדר, פריך בחוץ ועסיסי בטעמי גריל. בתוכו התחבא גם מעט אורז.


אחר כך הגיע סשימי של לוקוס עם ריבת אצות חמצמצה ופרחי שיסו.
הדג היה נוקשה, בשרני, שמן במידה טובה.


סבב סאקה, וממשיכים



Akamachi, פארידה (red snapper), בגירסה מענגת ממש. 


הדג לח מאד, חמאתי ומתפרק בכל מגע עדין. אחת המנות הטעימות בארוחה כולה.


מנת הדגל של השף זאיו היא סלט, אבל לא מהסוג שתוכלו לקבל בבית קפה.


20 רכיבים שונים, מטופלים כל אחד באופן עצמאי ובדרך שונה.
היו שם צ׳יפסים של קייל, ירקות שורש מאודים, תפוחי אדמה זעירים אפויים, ירקות יפנים מסורתיים כמו גומבו וצנוניות ועלים ירוקים בויניגרט שגרם לנו ללקק אצבעות ולהחליף מבטים משתהים.

אני זוכר במיוחד גזר גמדי ארוך, שנאפה על קליפתו ונעטף באבקה של עלי תה אפויים. התחושה היתה של ביס בגזר שנשלף הרגע מהקרקע עם רגבי אדמה עליו.


וזה עוד רכיב בסלט. נמלים מזן מיוחד, בעלות טעם חמוץ כמו לימון.


הסאקה החדש התקדם במורכבות שלו, ועברנו למנות הכבדות.

מחווה לארוחת בוקר יפנית. אורז עם ביצי סלמון, מיסו וחמוצים.



לאחר מכן השף הניח על השולחן פטריית כמהין לבנה שהוא עתיד להשתמש בה.



והוסיף לתצוגה סיר שבו התבשל נתח וואגי ענק.
מזהים את השף משמאל? מגנוס נילסן, מהפרק האהוב עלי של Chef's table.


הבשר והפטרייה חזרו למטבח ושבו אלינו כאחד הדברים המושחתים שאכלתי מזה זמן רב. 
אורז רך, נתחי בשר וואגיו אדמדמים וגילופים נדיבים של כמהין. 
מלבד הוואסבי שאני לא מצליח לחבר אותו לסיפור הזה, זו היתה מנה נפלאה, והצוות שמח למלא לנו את הקערה שוב ושוב עד ששבענו.


הגענו אל הקינוח.
נייר עיתון, ועליו כף גינה גדולה עם מוס שוקולד, טחב, חול ועלים.



כולם אכילים, וטעימים באופן לא נתפס.


אני באמת מתקשה לתאר את העונג הזה. זה היה ביס מושלם שלא רציתי שיגמר. 


ספל חרס שמתכתב עם אייקון יפני נוסף, חתם את הארוחה.


ציפיתי לקפה, תה או אפילו שוקו, אבל חיכתה בו הפתעה נוספת, קרם מטורף של קרמל שרוף (קורומיצו), שכבות מתוקות כמו שוקולד ומיצוי פטריות כמהין שנתנו בוסט אומאמי לדבר המשוגע הזה. קינוח בטעמים מתוקים-מרירים, אפל, בוגר ויצירתי.


דן היתה ארוחה יוצאת דופן, כזו שנותנת כיסוי מלא לכל גימיק. מלאת הומור ואהבה, למקצוע ולסועדים.
זו לא מסעדת מישלן סטנדרטית, והיא נקודת חובה מבחינתי לחובבי המטבח היפני היצירתי. המחיר יקר, קרוב ל700 שקלים לאדם, אבל אני חייב להודות שהתמורה גבוהה מאד באיכות, במחשבה ובפרצי הקריאטיביות.

לאחרונה זכתה להכלל ברשימת 50 המסעדות הטובות באסיה, (עדכון - וב2018 עלתה לראש הרשימה, למקום השני והמכובד!) והפופולריות של המסעדה הפכה את ההזמנה לכמעט בלתי אפשרית. יש מספר טלפון אבל אין בו מענה, וצריך להיעזר באיש קשר מבפנים, כך שהשולחן היחיד במסעדה שמיועד לקבוצה קטנה מאפשר רק לקומץ אנשים מיוחסים להינות בה בכל יום.
אחת הדרכים להשתחל אליה, ולרשימת מקומות אחרים שסגורים במידה דומה היא לקחת חלק בסיורי האוכל של המטייל הרעב. עקבו אחריו באינסטגרם או הרשמו לעדכונים באתר וחכו בסבלנות לפתיחת הסבבים הבאים (מאי 2018 ע״פ דודי). אני לא מכיר דרך טובה יותר בכל תקציב ואמצעי אחר לחוות את שכבת המסעדות הגבוהה של העיר הזו. 


Asadachi - Tokyo

סמטת השתן שצמודה לתחנת שינג׳וקו היא המקום אליו מתנקזים אנשי עסקים בסיום יום עבודה, מצטופפים באיזקיות זעירות, שוטפים את היום בבירה וטורפים שיפודים לוהטים ישר מהגריל. בחיי שזה אחד מהבילויים הליליים הטובים שאני מכיר.
מקום אחד קטן שונה משאר הכוכים בסמטה, במקום החטיפים המוכרים הוא מוכר מאכלי סטאמינה שמקורם בבתי מרקחת סינים עתיקים, ודי לתרגם את שם המסעדה ל״זקפת בוקר״ כדי להבין במה בדיוק מדובר. 


בזמן שישבתי על הבר הצר, ישב לצידי אדם מבוגר ולגם בקולניות מרק צב. לסיום הוא חתם קאנג׳י מגושם על השריון שיתלה מאוחר יותר כמזכרת. 


בתפריט על הקיר שכתוב כולו ביפנית אפשר למצוא לב צפרדע פועם, דם צבים, ליקר נחש ומבחני אומץ נוספים. 

הפתיח שלי היה סולידי יותר. אוזני חזיר.
מרקם נוקשה, סחוסי וללא טעם בשרי. 


מה המנה הכי פופולרית פה? שאלתי, ובעל המקום החשדן עימת אותי עם אתגר לא פשוט. אשך חזיר טרי.

הוא פילט אותו מולי, טרי וורדרד. ואני קרסתי אל תוך עצמי.
מזג קצת סויה, שמן שומשום, מיקם חלמון ביצה טריה מעל, וביקש - תערבב הכל יחד.



פלפלים חריפים צלויים היו חוצץ לקראת הדבר הבא. 


סלמנדרות צלויות. 


הוא סיפר לי שאין לו מקפיא, הכל מגיע טרי מההרים, שם דוד שלו צד עבורו את המזווה המשתנה.



״אלו סלמנדרות של מים מתוקים״ הוא הסביר, ״אין להן טעם בפני עצמן, אז אני מוסיף הרבה רוטב״.
וזה היה שיפוד מוזר. כן, קצת כמו עוף, אבל במרקם אחר לגמרי. העצמות פריכות והעור גמיש.
הבירה עזרה להתגבר על זה.


בעל המקום והטיפוסים שחלקו איתי את הספסל היו חשדניים בהתחלה, אבל נפתחו מהר מאד והיו אדיבים למדי. השקנו כוסות, הזמינו אותי לשוצ׳ו (אלכוהול יפני זול) וגישרו בתנועות ידיים וכמה מילים בודדות באנגלית על הדברים שלא הבנתי בתפריט הבלתי אפשרי. 
(נסו לדמיין שיכור מחקה קירקורי צפרדע (kero kero ביפנית) תוך כדי כפיפות רגלים ותנועות שחייה חזה). 

למי שמתעניין בהרפתקאה הזו, קחו איתכם חבר יפני או מישהו שדובר את השפה, אחרת התקשורת תהיה בלתי אפשרית. 


נימוסי שולחן עם מקלות אכילה




Mr. Kanso

יפנים משוגעים על קופסאות שימורים, אז מה הפלא שיש מסעדה שמגישה רק אותן?
סיריאסלי. אין מטבח, אין צוות. האוכל מגיע ארוז במנה אישית, והברמן רק מחמם אותו במיקרוגל. 
קירות הבר הזה נראים כמו מזווה לשעת חירום, וזה בהחלט סוג האוכל שמתאים לרגעים הקסומים האלו. ארוחת ערב רומנטית זה לא, אבל ביפן קשה להסביר את ההצלחה של מקומות כאלו. 


השיטה לוגית ועובדת כמו בסושי מסוע. לכל פחית יש מדבקה שקובעת את המחיר לפי קבוצות צבעים. 

התחלתי עם ויסקי יפני ופתיח של ביצי שליו. היה מפתיע ומעולה. 


חיפשתי את הדברים המיוחדים ובחרתי בכלב ים.


זה בע״ח שעשוי מסוליית נעליים, ויש לו טעם של גולאש. שתדעו. 


החלפתי את הויסקי בבירה והתקדמתי אל בשר סוס. בשר קשה, טעים, בתיבול עדין. 


אחר כך לבבות דג. נראות כמו פטריה אבל המרקם קשה כמו גומי. 


לא רק התימנים אוכלים חגבים, ביפן קוראים להם אינאגו, והם חטיף קונבנציונאלי בצפון יפן.
הברמן צחק עלי בזמן שניסיתי להוציא אנטנות מהשיניים והסביר לי שצריך לאכול הכל בביס אחד. מזל שהיתה בירה ליד.
הטעם? צוקודני, כלומר מבושל בסויה וסוכר, אז אי אפשר לפשל עם זה. המרקם הוא החלק הבעייתי.


ובגלל שהייתי בשרי, הזמנתי קינוח פרווה, חביתת דאשי קיוטו סטייל. לא יאומן מה שאפשר לדחוף לפחית.





אוף! יפן תביאי לי גם קצת. יש לך את זה כל הזמן...




משחקי וידאו יפנים

אולמות משחקי הוידאו הפכו במערב לזכרון מעומעם משנות ה90. כבר הספקנו לשכוח אותם כשקונסולות המשחק חדרו לבתים, ובשנים האחרונות אפילו הן ננטשות לטובת משחקי הקז׳ואל במכשירים הניידים.
ביפן לעומת זאת, אולמות המשחקים הותיקים נשארו כמקום בילוי לגיטימי, תרבות פנאי שצוברת פופולריות והשקעה אין סופית מצד המפתחים.


אולמות כאלו נפרשים בדרך כלל על 3-4 קומות בבנייני ענק, ופתיחת הדלתות זורקת אותך למימד אחר של אורות מנצנצים, רעש דחוס, צרחות מתכתיות ושוק תרבותי מהמעלה הראשונה.


מאיה שהחליפה את חדרי הכושר במשחק ריקוד DDR והדהימה אפילו את היפנים כשהגיעה לדרגת stealth mode (ריקוד ללא צורך להסתכל במסך), גררה אותי איתה לחזות בפלא האנתרופולוגי. כילד, זה היה החלום שלי. כיס מלא אסימונים וזמן לא מוגבל. אבל עכשיו הרגשתי זר ולא קשור. כמעט לא נותרו מכונות מהדור הישן, עם ג׳וייסטיק וכפתורים ברורים (מלבד סטריט פייטר אהובתי, ויקירת הבלוג :), ויצא שבמקום לשחק הסתובבתי בים האורות וצילמתי בלי הפסקה.

אספתי תמונות של מכונות משחק בעלות ממשק יוצא דופן, כאלו שהדהימו אותי ממש.

זה למשל משחק ריצה שמחבר שני אוייבים תאגידיים, סוניק ומריו.


במשחק הזה שנראה כמו עמדת תקשורת עם חייזרים, לוחצים על פיאות הקוביות שנדלקות כמו אורגן אורות.


ואם כבר אורגן, אז יש את זה.


מדהים לראות את השחקנים הרציניים שמגיעים עם כפפות, כמו ספורטאים באימון.


ואם כבר משחקי מוזיקה, אז יש את הגירסה הזו לרוק בנד.


תופי טאייקו (תופים יפנים מסורתיים). משחק כייפי.


ואפילו סימולציית דיג׳י.


הפתיע אותי למצוא משחקי וידאו שמשתמשים בשלט של קונסולה בייתית.


ובמשחק הזה הכפתור היחיד הוא קריסטל ענק שמחליף צבעים.


את זה לא הבנתי.


וגם את זה.

כאן לוח המשחק הוא מסך מגע בפני עצמו שהשחקנים מזיזים עליו צבאות כמו בתרחישי קרב.


ועוד משחק קצב.

אלו לא מכונות כביסה...



בזה משחקים עם שואב אבק!


וכאן השחקנים אוחזים חכות, כולל גלגלות, ותופסים דגים מאקווריום זרחני. 


אביזר השליטה היחיד הוא עט דיגילית, כמו וואקום.


ובכל אולמות המשחקים, האיזור הגדול ביותר מוקדש להימורים על סוסים וירטואלים. השחקנים מטפחים אותם לקראת המירוץ, גורפים כסף ופרסים, וחוזרים לאורווה להתאמן וסקירת הסטטיסטיקה. שילוב בין טמגוצ׳י לבורסה.


ומעט אנושיות שנותרה בקומות הקרקע, בהן עשרות סוגי משחקי קרס. ברובם יש בובות חמודות, אבל נתקלתי גם בסיגריות, חטיפים, נעלים ואפילו סלמנדרות בגלוני מים. ביפן הכל לגיטימי.





© Street Food Fighter
Maira Gall